שרה נולדה בזכרון יעקב בשנת 1890. בתם של מלכה ואפרים פישל אהרנסון. אחות לאהרון, צבי, שמואל, אלכסנדר ורבקה. שרה למדה בבית הספר העממי במושבה ואהבה במיוחד את לימודי השפות. היא הצטיינה בלימודי תפירה, אהבה מאוד עברית, תנ"ך והיסטוריה. בגיל 13 סיימה שרה את לימודיה בבית הספר. היא אהבה מאוד לקרוא, בעיקר ספרות צרפתית ותנ"ך, והרחיבה את השכלתה בהדרכת אחיה, אהרון.
כנערה בזכרון יעקב השתתפה שרה בכל פעולות בני המושבה, למשל: סיורי רכיבה, פעילות באגודות צדקה, ואגודת 'חובבי הבמה' (היא היתה שחקנית מצויינת).
באביב 1914 נישאה שרה לחיים אברהם, יהודי יוצא בולגריה, שהיה שותף עסקי של אחיה אהרון, ועברה עמו לקונסטנטינופול. שרה המשיכה לשמור על קשר עם משפחתה בארץ ישראל, באמצעות תכתובות. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה והמכתבים נקראו ע"י התורכים לשם צנזורה, על מנת למצוא רמזים לחוסר נאמנות לאימפריה העות'מאנית. שרה מצאה דרך לכתוב למשפחתה בלי שהשלטונות ידעו על מה היא כותבת.
געגועיה למשפחתה וארצה היו עזים ושרה רצתה לשוב הביתה. באוגוסט 1915 הצליחה שרה להשיג את כל הניירות והתעודות הדרושים. כאישה, צריכה הייתה להשיג גם מלווה. הגיעה בדרך לא דרך לארץ תוך שהיא חוזה בזוועות שביצעו התורכים בארמנים. לחבריה בארץ ישראל סיפרה ארוכות על אותו עם חסר אונים, שנרדף על-ידי התורכים, על מראות הקשים של גופות מוטלות בצד הדר. ועל החשש הכבד שזה יהיה גם גורל העם היהודי בארץ ישראל.
באותם ימים, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הבשיל בליבם של אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג הרעיון, לעזור לבריטים במלחמתם לכיבוש ארץ ישראל מידי התורכים. הם הקימו ארגון מחתרתי, שמטרתו הייתה לרגל לטובת הבריטים ולמסור מידע על הצבא ועל השלטון התורכי. לארגון קראו ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א', ט"ו, כ"ט). שרה החליטה להישאר בארץ ולהצטרף לניל"י ודחתה את הרעיון לשוב לבית בעלה בקונסטנטינופול. כך החלה שרה את פעילותה בניל"י ולאחר מותו של אבשלום תפסה את מקומו כמנהיגת הקבוצה ולצידה יוסף לישנסקי.
